ובלילה הזה, בשביל הזה, נפרדתי ממך... 

והלכת לצידי בשביל הישן ,כשאתה מבין ,שעוד מעט כבר לא תלך עליו.

ואמרת לי מילים ,ששנינו ידענו, שבקרוב לא תוכל עוד להגיד אותם.

וקטפת צמח ירוק בדרך, והצמדת אותו לאפך, והרחת אותו כמו מי שבקרוב לא יריח יותר.

והתחלת לשוחח איתי על מה שיקרה שכבר לא תהיה.

אמרת שאני צריכה להתחיל להתרגל להרגשה הזו .  

ואיך בכלל אפשר להתרגל להרגשה של לא להרגיש אותך ?

וביקשת שנשב על הספסל המוכר לכמה דקות.

והספסל היה כל כך מוכר, אבל הכל היה פתאום מאוד שונה וזר.

והרי ישבנו על הספסל הזה כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה לילות .

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

הלילה הזה , הלילה הזה, הוא תחילתו של הסוף.

ואחריו עוד יהיו לילות רבים.

רבים, אך בלעדיך.

והשביל עודנו קיים, והמילים חקוקות, והצמח הירוק חי ומסתעף לו.  

ורק אתה כבר לא....

כבר לא צועד בשביל, כבר לא מדבר אליי, כבר לא מריח .

אבל עדיין קיים ..

בליבי.

תמיד.